Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שגגות פרק יג

א) כיצד אם חסר אחד מכל אלו הדרכים שביארנו, ייפטרו בית דין ויתחייבו העושים -- הרי שהורו בית דין של אחד מן השבטים להם שחלב הקיבה מותר, ואכלו אותו אנשי מקומן על פיהן -- אותו בית דין פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו.

ב) וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר, ולא היה ראש ישיבה עימהן, או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין, כגון שהיה גר או ממזר או זקן שלא ראה בנים וכיוצא בהן, ועשו העם על פיהם, ואכלו דם הלב -- הרי בית דין פטורין,וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו.

ג) ומניין שאין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול, שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו..." (ויקרא ד,יג). ומניין שעד שיהיו כולן ראויין להוריה -- שנאמר "ואם מעיני העדה" (במדבר טו,כד), עד שיהיו להם כעיניים; ולהלן הוא אומר "ושפטו, העדה" (במדבר לה,כד) -- מה העדה האמורה בדיני נפשות, כולן ראויין להוריה, אף עדה האמורה בשגגה זו, עד שיהיו כולן ראויין להוריה.

ד) וכן אם הורו וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן טועים אתם, ורבו עליו המתירים, והתירו -- הרי בית דין פטורין, וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו: שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג), עד שישגו כל הסנהדרין.

ה) ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין, ושתקו -- הואיל והורו ולא היה שם חולק, ופשטה ההוריה ברוב הקהל, הרי בית דין חייבין בקרבן, וכל שעשה על פיהם פטור; ואלו ששתקו -- אם עשו על פי אלו שהורו -- הרי אלו חייבין, מפני שלא תלו בבית דין.

ו) וכן אם נשאו ונתנו בדבר, ואמרו דבר זה מותר הוא, ולא הורו לעם, ולא אמרו להם מותרין אתם לעשות, ושמע השומע מהן בעת שגמרו שהדבר מותר, והלך ועשה כפי מה ששמע -- הרי כל העושה חייב חטאת קבועה, ובית דין פטורין: שהרי לא הורו להם בפירוש לעשות.

ז) וכן אם הורו, ועשו מיעוט הקהל על פיהם, ונודעה השגגה -- הרי בית דין פטורין; ואלו המיעוט שעשו חייבין, וכל אחד ואחד מביא חטאתו. [ב] והסנהדרין עצמן שעשו בהוריתן, אינן מצטרפין לרוב הקהל: עד שיהיו הרוב שעשו, חוץ מן הסנהדרין.

ח) עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אף על פי שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים, אף על פי שהם מיעוט הקהל -- בית דין חייבים, והעושין פטורין.

ט) כיצד, היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהורית בית דין שלוש מאות אלף ואחד, והרי כולם בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולם, אף על פי שיש בהם מאה אלף -- הרי בית דין חייבין, וכל העושים על פיהם פטורין. ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל; ושבט מנשה ואפריים אינם חשובים כשני שבטים לעניין הזה, אלא שניהם שבט אחד.

י) [ג] היו העושים מרובין בשעת החטא, ומועטין בשעת ידיעה, או מועטין בשעת החטא, ומרובין בשעת ידיעה -- הכול הולך אחר שעת המעשה.

יא) [ד] הורו בית דין בחלב מן החלבים שהוא מותר, ואכל מיעוט הקהל על פיהם, ונודע להם שחטאו וחזרו בהם, ואחר כך הורו שעבודה זרה פלונית מותרת, ועבד אותה עבודה זרה מיעוט אחר על פיהם, וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב -- הרי אלו מצטרפין, אף על פי שהייתה להם ידיעה בינתיים.

יב) במה דברים אמורים, בשהיה המורה בית דין אחד; אבל אם מת בית דין שהורה תחילה, ועמד אחר והורה -- אין אלו מצטרפין לאלו: [ה] אפילו הורו שני בתי הדינים בדבר אחד, כגון חלב וחלב או דם ודם.

יג) וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה -- הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד, הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתם, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין, אף על פי שהם טועים -- הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם.

יד) במה דברים אמורים, בשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה; אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור -- שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית, ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם.

טו) וכן אם לא ידע שטעו, ונתכוון לאכול שומן, ואכל חלב הקיבה שהתירוהו, והוא לא ידע שהוא חלב הקיבה -- הרי זה חייב: מפני שאכילתו מפני שגגתו, לא מפני ההוראה; ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם, שנאמר "לכל העם, בשגגה" (במדבר טו,כו) -- עד שתהיה שגגה אחת לכול.

טז) וכן אם תלה בעצמו, ואכל חלב הקיבה שהורו להתירו, לא מפני הוראתם, אלא מפני שהוא מותר בדעתו -- הרי זה חייב חטאת קבועה בפני עצמו. זה הכלל -- כל התולה בבית דין, פטור, והוא, שיהיו שם כל הדרכים שמנינו; וכל החייב בפני עצמו, אינו מצטרף לרוב השוגגים.

יז) [ו] הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון, ועשו הקהל על פיהם בשגגה -- בית דין פטורין מן הקרבן, מפני שהם מזידין; וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם, חייב קרבן בפני עצמו, מפני שהוא שוגג. הורו בית דין בשגגה, וידעו הקהל שטעו, ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו הקהל על פיהם -- אלו ואלו פטורין מן הקרבן: בית דין פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם שהטעת אותן; וכל העושים פטורין מן הקרבן, מפני שהן מזידין -- שהרי ידעו שטעו, ושאין ראוי לעשות.