Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מכירה פרק ד

א) כליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קנה לו, כיון שנכנסו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהן יכול לחזור בו והרי זה כמו שהגביהן או כמו שהונחו בתוך ביתו, לפיכך אין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים ולא ברשות המוכר, אלא אם אמר לו המקנה לך וקנה בכלי זה, וכן אם קנה הכלי תחלה והגביהו ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וחזר וקנה ממנו הפירות, כיון שנכנסו בתוך כלי זה קנה אותם, מפני שהנאת המוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו.

ב) כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח.

ג) מסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, והמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, והגבהה קונה בכל מקום.

ד) דבר הנקנה במשיכה אם היה ברשות הרבים ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא, כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה.

ה) טעון של פירות שהיה מונח ברשות הרבים, ומשכו לוקח לרשותו או לסימטא אחר שפסק הדמים קנה אף על פי שעדיין לא מדד, וכן אם מדדן הלוקח ברשות הרבים קנה ראשון ראשון בהגבהה.

ו) היה מוכר מודד לתוך כליו של לוקח לא קנה שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות הרבים, היו הפירות ברשות הלוקח כיון שקבל עליו המוכר למכור קנה לוקח ואף על פי שעדיין לא מדד, היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו כמו שביארנו.

ז) היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם, ואפילו היו ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר וקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד בתוך כליו של מוכר, אם אמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדיין הפירות בכליו ולא גמר כל המדה וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח, ואם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח ואילו לא היה הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה משפסק אף על פי שלא מדד כמו שביארנו.

ח) וכן המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח, והיתה המדה של סרסור, עד שלא נתמלאת המדה הרי הן של מוכר, משנתמלאת המדה הרי הן ברשות לוקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו.

ט) וכן פירות שהיו צבורין בסימטא או בחצר של שניהם והמדה אינה של אחד מהן והיה המוכר מודד, עד שלא נתמלאת המדה הרי היא ברשות המוכר, ומשנתמלאת המדה הרי היא ברשות לוקח.

י) היתה המדה של אחד מהן, והיו בה רשמין לידע חציה, שלישה, ורביעה, וכיוצא בהן, כיון שהגיע לרושם מן הרשמים קנה ראשון ראשון, ואף על פי שלא נתמלאת המדה, שכל רושם מהם כמדה בפני עצמה, שהרי של אחד מהן היא המדה והוא סומך על הרשמים שבה.

יא) זה כלל גדול יהיה בידך, הקונה את המטלטלין אם פסק הדמים ואחר כך הגביה קנה, ואם הגביה תחלה והניח ואחר כך פסק הדמים לא קנה באותה הגבהה עד שיגביה אחר שפסק, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביהה.

יב) היה דבר הנמכר דמיו קצובין וידועין והגביהו קנהו, אף על פי שפסק אחר שהגביה, והוא הדין בשאר דברים שקונין בהם את המטלטלין שצריך לקנות בהם אחר שיפסוק הדמים, אלא אם כן דמיו קצובין כמו שביארנו.

יג) לפיכך המושך חמרים ופועלים והכניסן לתוך ביתו, אם מדד עד שלא פסק הדמים אפילו היה הלוקח הוא המודד, או שפסק הדמים ואחר כך מדד המוכר שניהם יכולין לחזור בהן, פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו, אם פסק הדמים ואחר כך מדד המוכר אין שניהם יכולין לחזור בהן שהרי סמכה דעתו למכור, ואם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם שהרי לא סמכה דעתו עדיין למכור, ואפילו מדד הלוקח.

יד) הנוטל כלים מן האומן על מנת לבקרן, אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין, מעת שהגביהו נעשה ברשותו, והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח, אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק.

טו) אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה או למשוך לו או להחזיק לו הרי זה זכה לו, וכן בשאר דרכי הקנייה.

---

הלכות מכירה פרק ה

א) כל המטלטלין קונין זה את זה, כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אף על פי שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה שוה זה ואחר כך החליפו, כיון שמשך האחד או הגביהו, קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם ונעשה ברשותו, ואף על פי שעדיין לא משכן.

ב) החליף חמור בפרה וטלה ומשך הפרה ועדיין לא משך את הטלה לא קנה שאין כאן משיכה גמורה, וכן כל כיוצא בהן.

ג) דמים שאין מקפידין עליהם הרי הן כשאר מטלטלין וקונין, כיצד הרי שחפן מעות בלא משקל ובלא מניין אלא נטלן אכסרה, ואמר לו מכור לי פרתך או יין זה באלו ונתן לו את הדמים קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו, שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה.

ד) וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז, וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בחמשים זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן, ואמר לו ראובן מכור אותו לו בחמשים זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן, קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן, ואף על פי שלא משך ולא הגביה, שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה, אבל אם היה חוב לו עליו שלא מחמת המכר ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם, לא קנה עד שיגביה, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד מהדרכים שהמטלטלין נקנין בה.

ה) הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין והוא הנקרא קניין, ועיקר הדרך הזאת שיתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קנה כלי זה חלף החצר, או היין, או הבהמה, או העבד שמכרת לי בכך וכך, כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו, קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המטלטלין, אף על פי שעדיין לא משכן ולא נתן הדמים, ואחד מהן אין יכול לחזור בו.

ו) אין קונין אלא בכלים ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, ואין קונין בדבר שאסור בהנאה, ולא בפירות ולא במטבע, ואין קונין בכליו של מוכר אלא בכליו של לוקח.

ז) הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח, ואף על פי שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו, נקנה המקח וזכה בו הלוקח, שהמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, אף על פי שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח, והוא שאחז ממנו כדי שיעור כלי או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו, לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחוז מן הבגד שלש אצבעות, שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו, ששלש אצבעות מבגד קרוי כלי כמו שביארנו בענין טומאת בגדים, וכן אם אחז פחות משלש והיה יכול לנתק כל הכלי קנה.

ח) זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו, בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן, הכשר להוציא איסורי הנאה, לקנות בו להוציא כליו של מוכר.

ט) זה הקניין אין צריך להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חבירו קנה, שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר, אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים, וכיון שקנה הקונה בדרך אחד מן הדרכים שקונין בהן, בין בהגבהה, בין במשיכה, בין במסירה, בין בקנין, בין בכסף, בין בשטר או בחזקה קנה, ואף על פי שאין שם עדים.

י) המוכר או הנותן שקנו מידו יש לכל אחד מהן לחזור בו כל זמן שעוסקין באותו ענין, ואף על פי שהקנין בפני עדים, ואם הפסיק הענין אין אחד מהם יכול לחזור אף על פי שאין ביניהן עדים, וכשם שחוזר המוכר והנותן כך חוזר הלוקח והמקבל כל זמן שעסוקין באותו ענין מה שאין כן בשאר דרכי הקנייה.

יא) יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו.

יב) נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שבטל המודעה שמסר על גט זה וכיוצא באלו, אף על פי שאינו צריך.

יג) קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל.

יד) הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע.

---

הלכות מכירה פרק ו

א) הפירות אף על פי שאין קונין בהן כמו שביארנו, הרי נקנין בקנין כשאר המטלטלין, אבל המטבע כשם שאין קונין בו כך אינו נקנה בקנין, נמצא המטבע אינו נקנה בקנין, ואינו נעשה הוא עצמו קנין לקנות כשאר דברים.

ב) לשונות של זהב ושל כסף הרי הן כעששיות של ברזל או של נחשת, והכל כשאר המטלטלין הן, ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו, אבל המטבעות של כסף או דינרין של זהב, או המעות של נחשת, הרי הן כולן דמים כנגד שאר המטלטלין, והנותן את אחד מהן דמי המטלטלין לא קנה עד שימשוך או יגביה כמו שביארנו, ואין אחד מהן נקנה בקנין ולא נעשה קנין.

ג) במה דברים אמורים בזמן שקונה שאר מטלטלין באחד ממיני מטבעות אלו או עבדים וקרקעות, אבל הדינרין של זהב לגבי מטבעות של כסף הרי הן כפירות, וכן המעות של נחשת, כמו פירות לגבי מטבעות של כסף.

ד) כיצד נתן לו דינר של זהב בעשרים וחמשה דינר של כסף נקנה הכסף אף על פי שעדיין לא בא הכסף לידו, וחייב ליתן לו עשרים וחמשה דינר של כסף כמו שפסק עמו, אם חדשים חדשים אם ישנים ישנים, אבל אם נתן לו עשרים וחמשה כסף בדינר זהב לא קנה עד שיקח הדינר של זהב, וכל אחד יכול לחזור בו.

ה) נתן לו שלשים איסר של נחשת בדינר של כסף, נקנה הדינר של כסף וחייב ליתן לו כמו שפסק עמו, אם דינר חדש חדש אם ישן ישן, אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלשים איסר, לא קנה עד שיקח האיסרות של נחשת, וכל אחד מהן יכול לחזור בו.

ו) וכן מעות הרעות שפסלתן מלכות או המדינה או דינרין שאינן יוצאין באותה מדינה ואין נושאין ונותנין בהן עד שמשנין אותן למטבע אחר, הרי הן כפירות לכל דבר ונקנין בקנין, וקונין את המעות, ואין המעות קונות אותן כשאר כל הפירות.

ז) המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא על גבי קרקע, כגון שקנה הקרקע ועל גבו המעות, או שישכור את מקום המעות, כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקנין זכה במעות, והוא שיהיו אותן המעות קיימין כגון שיהיו מופקדין במקום אחד, אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון, נראה לי שלא קנה החוב.

ח) היו עומדים שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין מלוה תנהו לזה, קנה לוי, ואין אחד משלשתן יכול חזור בו, ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר.

ט) היה ראובן חייב לשמעון מאה זוז, ואמר ללוי תן לשמעון מאה זוז אלו שאני חייב לו עד שאתן לך או עד שאעשה עמך חשבון, ואמר לו הן וקבל שמעון, כל אחד משלשתן יכול לחזור בו, ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו, לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע את ראובן בשאר חובו.

י) המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה, אינו נקנה במסירת השטר לידו, שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד.

יא) וכיצד יקנה השטר, שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל השעבוד שיש בו וימסור לו השטר ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה, ואין צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין תביעתו, שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך.

יב) קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למחול ואפילו יורשו מוחלו.

יג) האשה שהכניסה שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו.

יד) המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו, וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא.

טו) האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע, יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה, ואף על פי שאינו יכול לחזור בשדה.

טז) אמר להם זכו לו בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר, אף על פי שהחזיקו לו בשדה חוזר מזה ומזה עד שיגיע שטר המתנה לידי מקבל המתנה.