Rambam, 3 chapters per day for Tuesday, 4 Tishrei, 5784

הלכות בית הבחירה פרק ח

א) שמירת המקדש מצות עשה -- ואף על פי שאין שם פחד מאויב, ולא מליסטים: שאין שמירתו אלא כבוד לו; אינו דומה פלטורין שיש עליו שומרין, לפלטורין שאין עליו שומרין. [ב] שמירה זו, מצותה כל הלילה; והשומרים הם הכוהנים והלויים, שנאמר "ואתה ובניך איתך, לפני אוהל העדות" (במדבר יח,ב) -- כלומר אתם תהיו שומרים לו. והרי נאמר "ושמרו את משמרת אוהל מועד" (במדבר יח,ד) ונאמר "והחונים קדמה לפני אוהל מועד מזרחה משה ואהרון ובניו, שומרי משמרת הקודש" (ראה במדבר ג,כח; במדבר ג,לב; במדבר ג,לח).

ב) [ג] ואם ביטלו שמירה זו -- עברו בלא תעשה, שנאמר "ושמרתם את משמרת הקודש" (במדבר יח,ה): ולשון שמירה, אזהרה היא; הא למידת ששמירתו מצות עשה, וביטול שמירתו בלא תעשה.

ג) [ד] מצות שמירתו שיהיו הכוהנים שומרים מבפנים, והלויים מבחוץ; וארבעה ועשרים עדה שומרין אותו בכל לילה תמיד, בארבעה ועשרים מקום -- הכוהנים בשלושה מקומות, והלויים באחד ועשרים מקום.

ד) [ה] והיכן היו שומרים -- כוהנים היו שומרים בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד: בית אבטינס ובית הניצוץ, היו עלייות בנויות בצד שערי העזרה; והרובין היו שומרים שם. בית המוקד, בארץ וזקני בית אב של אותו היום היו ישנים שם; ומפתחות העזרה בידם.

ה) [ו] לא היו הכוהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה, אלא מקפלין אותם ומניחין אותם כנגד ראשיהם; ולובשין בגדי עצמם, וישנים על הארץ, כדרך כל שומרי חצרות המלכים, לא שיישנו על המיטות. [ז] אירע קרי באחד מהם -- הולך במסיבה שתחת הקרקע, שהמחילות הפתוחות להר הבית לא נתקדשו; וטובל וחוזר ויושב אצל אחיו הכוהנים עד שנפתחין השערים בבוקר, יוצא והולך לו.

ו) [ח] והיכן היו הלויים שומרים -- על חמישה שערי הר הבית, ועל ארבע פנותיו מתוכו, ועל ארבע פינות העזרה מבחוץ, שאסור לישב בעזרה; ועל חמישה שערי העזרה חוץ לעזרה, שהרי הכוהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ: הרי שמונה עשר מקום. [ט] ועוד שומרים בלשכת הקרבן, ובלשכת הפרוכת, ואחורי בית הכפורת.

ז) [י] ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים, ואיש הר הבית היה נקרא; והיה מחזר על כל משמר ומשמר כל הלילה, ואבוקות דולקות לפניו. וכל משמר שאינו עומד ואומר, אישי הר הבית, שלום עליך -- ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו; ורשות היה לו לשרוף את כסותו, עד שהיו אומרין בירושלים, מה קול בעזרה, קול בן לוי נלקה ובגדיו נשרפין -- שישן לו על משמרתו.

ח) [יא] בשחר קודם שיעלה עמוד השחר, סמוך לו -- יבוא הממונה של מקדש, וידפוק על הכוהנים שבבית המוקד; והן פותחין לו. נטל את המפתח, ופתח את השער הקטן שבין בית המוקד ובין העזרה, ונכנס מבית המוקד לעזרה, ונכנסו אחריו הכוהנים. ושתי אבוקות של אור בידם, ונחלקו לשתי כיתות -- כת הולכת למזרח, וכת הולכת למערב; והיו בודקין והולכין את כל העזרה, עד שיגיעו שתי הכיתות למקום בית עושי חביתין. הגיעו -- אלו ואלו אומרין שלום, הכול שלום; והעמידו עושי חביתין לעשות חביתין.

ט) [יב] כסדר הזה עושין בכל לילה ולילה, חוץ מלילי שבת -- שאין בידם אור, אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת.

הלכות כלי המקדש והעובדים בו

הלכות כלי המקדש והעובדים בו. יש בכללן ארבע עשרה מצוות -- שש מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לעשות שמן המשחה; (ב) שלא לעשות כמוהו; (ג) שלא לסוך ממנו; (ד) שלא לעשות כמתכונת הקטורת; (ה) שלא להקטיר על מזבח הזהב חוץ מן הקטורת; (ו) לשאת הארון על הכתף; (ז) שלא יסורו הבדים ממנו; (ח) שיעבוד הלוי במקדש; (ט) שלא יעשה אחד במלאכת חברו במקדש; (י) לקדש הכוהן לעבודה; (יא) שיהיו כל המשמרות שווים ברגלים; (יב) ללבוש בגדי כהונה לעבודה; (יג) שלא ייקרע המעיל; (יד) שלא ייזח החושן מעל האיפוד. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות כלי המקדש פרק א

א) מצות עשה לעשות שמן המשחה, שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו, שנאמר "ועשית אותו, שמן משחת קודש" (שמות ל,כה). [ב] וככה עשהו משה רבנו במדבר -- לקח מן המור והקינמון והקידה, מכל אחד משלושתן חמש מאות שקל בשקל הקודש; ומקנה הבושם חמישים ומאתיים: וזה שנאמר בתורה "וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים" (שמות ל,כג) -- ששוקלין אותו בשני פעמים, חמישים ומאתיים בכל פעם.

ב) ושוחק כל אחד ואחד לבדו, ועירב הכול, ושרה אותם במים זכין ומתוקין, עד שיצא כל כוחן במים; ונתן על המים שמן זית הין -- והוא שנים עשר לוג, כל לוג ארבע רביעייות; ובישל הכול על האש, עד שאבדו המים ונשאר השמן. והניחו בכלי לדורות.

ג) המור -- הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, הידוע לכול שמתבשמין בו בני אדם בכל מקום. והקינמון -- הוא העץ הבא מאיי הודו, שריחו טוב ומתגמרין בו בני אדם. והקידה, הוא הקושט. וקנה בושם -- הן הקנים הדקין כתבן האדומים הבאים מאיי הודו, וריחן טוב והן ממיני הבשמים שנותנין אותו הרופאים בצורי.

ד) העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה, ולא הוסיף ולא גרע -- במזיד, חייב כרת; ובשוגג, מביא חטאת קבועה: שנאמר "אשר ירקח כמוהו" (שמות ל,לג). והוא, שיעשה אותו להימשח בו; אבל אם עשה להתלמד, או ליתנו לאחרים -- פטור.

ה) הסך משמן המשחה כזית -- במזיד, חייב כרת; ובשוגג, מביא חטאת קבועה: שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר -- ונכרת" (שמות ל,לג). ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה, שנאמר "ממנו" -- מזה, שנאמר בו "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא); ומעולם לא נעשה שמן המשחה אחר, חוץ ממה שעשה משה.

ו) אחד הסך את עצמו, ואחד הסך את אחרים, שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר" (שמות ל,לג). הסך כלים, ובהמה, וגויים שהן כבהמה, או שסך מתים -- פטור, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב).

ז) אין מושחין ממנו לדורות אלא כוהנים גדולים, ומשוח מלחמה, ומלכי בית דויד בלבד; אפילו כוהן בן כוהן -- מושחין אותו, שנאמר "והכוהן המשיח תחתיו מבניו..." (ויקרא ו,טו). [ח] בבית שני שלא היה שם שמן המשחה, היה כוהן גדול מתרבה בלבישת הבגדים בלבד -- שיהיה לובש בגדי כהונה גדולה.

ח) [ט] כיצד מושחין את הכוהן, צק את השמן על ראשו, וסך ממנו על גבי עיניו כמין כף יווני כזה, שנאמר "וייצוק משמן המשחה, על ראש אהרון" (ויקרא ח,יב). ומלכי בית דויד, מושחין אותן כמין נזר על ראשן. ולא ימשח במקומות אחרות, ולא ירבה בשמן.

ט) [י] הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כוהן גדול שכבר נמשחו -- פטור, שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר" (שמות ל,לג), ואין אלו זרים אצלו; אבל הסך ממנו, אפילו למלך וכוהן גדול -- חייב, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב), כל אדם במשמע. וכוהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו, וסך במעיו -- חייב כרת: והוא, שיסוך ממנו בכזית.

י) [יא] אין מושחין את המלך, אלא על גבי המעיין; ואין מושחין מלך בן מלך -- שהמלכות ירושה למלך לעולם, שנאמר "הוא ובניו, בקרב ישראל" (דברים יז,כ). ואם הייתה שם מחלוקת, מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכול שזה הוא מלך לבדו -- כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדונייה, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו. וזה שמשח אלישע ליהוא, לא בשמן המשחה משחו, אלא בשמן אפרסמון; ודבר זה, מסורת ביד החכמים.

יא) [יב] כל כלי המקדש שעשה משה במדבר -- לא נתקדשו אלא במשיחתן בלבד בשמן המשחה, שנאמר "וימשחם, ויקדש אותם" (במדבר ז,א); ודבר זה אינו נוהג לדורות: אלא הכלים כולן -- כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן, נתקדשו, שנאמר "אשר ישרתו בם בקודש" (במדבר ד,יב), בשירות הם מתקדשין.

יב) [יג] הכפות והקערות שמקבלין בהן המנחות, וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם, ושאר כלי השרת -- של כסף ושל זהב היו. ומותר לעשותם של שאר מיני מתכות, כמו שביארנו; וכולן מתקדשין במלאכתן. ואם נשברו, מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר; ואין קדושתן מסתלקת מהן, לעולם.

יג) [יד] כלי הקודש שניקבו או שנסדקו -- אין סותמין אותן, אלא מתיכין אותן ועושין אותן חדשים. [טו] סכין שנשמט מן הניצב, או שנפגם -- אין מחזירין אותו, ואין משחיזין אותו; אלא גונזין אותן בצד ההיכל בין הקודש והאולם לדרום, ועושין אחרים: שאין ענייות, במקום עשרות.

יד) [טז] שתי מידות של יבש היו במקדש -- חצי עישרון, ועישרון: העישרון למנחות, וחצי העישרון לחלק בו מנחת כוהן גדול שבכל יום.

טו) [יז] ושבע מידות של לח היו שם -- הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית: ולמה היו חצי ההין, ורביעית ההין, ושלישית ההין -- למדידת הנסכים של זבחים; ולוג, למדידת שמן המנחות; וחצי לוג, למדידת שמן לכל נר מנרות המנורה; ורביעית, לחלק בה השמן לחביתין. [יח] ואין לנו דבר למדוד בו הין; ולמה היה שם -- הואיל והיה במקדש מימי משה, שמדד בו שמן לשמן המשחה.

טז) ובחצי לוג שהיה במקדש, היו מודדין מים למי סוטה ושמן לתודה; וברביעית שהייתה שם, היו מודדין שמן ללחם הנזיר ומים לטהרת מצורע. ולא מפני מעשים אלו נתקדשו, אלא מפני המלאכות של מקדש שאמרנו.

יז) [יט] כל המידות האלו -- קודש, ומכלי השרת; אלא שמידות הלח, נמשחו מבפנים ומבחוץ, וכלי היבש, לא נמשחו אלא מבפנים: לפיכך בירוצי מידות הלח, קודש; ובירוצי מידות היבש, חול.

הלכות כלי המקדש פרק ב

א) הקטורת נעשית בכל שנה ושנה; ועשייתה מצות עשה, שנאמר "קח לך סמים" (שמות ל,לד). ונתפרשו בתורה ארבעה מסמניה -- והן, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה; ושאר סמניה, הלכה למשה מסיניי. [ב] אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיניי, והן שעושין אותן במשקל מכוון; ומוסיפין עימהן בלא משקל מלח סדומית וכיפת הירדן, ועשב אחד שמעלה עשן, ולא היו יודעין אותו אלא אנשים ידועים, והוא היה הלכה בידם איש מפי איש.

ב) [ג] וזה הוא משקל אחד עשר סמניה: נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, מכל אחד משקל שבעים מנה; והמנה, מאה דינרין. ומור וקציעה ושיבולת נרד וכרכום, מכל אחד שישה עשר מנה; קושט, שנים עשר מנה; קינמון, תשעה מנים; קילופה, שלוש מנים. משקל הכול, שלוש מאות ושמונה ושישים מנה.

ג) שוחקין הכול הדק; מוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית, וכיפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא. ומקטיר ממנה בכל יום על מזבח הזהב, מנה -- שלוש מאות וחמישה ושישים, כנגד ימות החמה. והשלוש מנים הנשארות -- שוחק אותן ערב יום הכיפורים, דקה מן הדקה, עד שמוציא ממנה מלוא חופניו, להקטיר ביום הכיפורים. והשאר, הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים.

ד) נטף האמור בתורה, הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצורי; והשחלת, היא הציפורן שנותנין אותה בני האדם במוגמרות; והחלבנה, כמו דבש שחור, וריחו קשה, והוא שרף אילנות בערי יוון.

ה) וזה הוא שמותן בלשון ערבי -- עוד בלסאן, ואצ'פאר טיב, ומיעה, ולבאן, ומסך, וקציעה, וסנבל אלנארדין, וזעפראן, וקסט, ועוד, וקשר סליכ'ה, וענבר.

ו) [ה] כיצד מפטמין את הקטורת -- מביא תשעה קבין בורית כרשינה, ושף בה את הציפורן; ואחר כך שורה את הציפורן, באחד ועשרים קב של יין חזק ביותר; ואחר כך שוחק כל אחד מן הסמנין בפני עצמו הדק, וכשהוא שוחק אומר, היטב הדק הדק היטב, כל זמן ששוחק; ומערב הכול. [ו] וכל מעשיה בקודש בתוך העזרה, ומשל הקדש; והמפטם את הקטורת מן החולין, פסולה.

ז) פעמיים בשנה היו מחזירין אותה למכתשת. בימות החמה, היו מפזרין אותה כדי שלא תתעפש; ובימות הגשמים, צוברין אותה כדי שלא יפוג ריחה. [ח] נתן לתוכה דבש כל שהוא, פסלה; חיסר אחד מסמניה, חייב מיתה -- שהרי נעשית קטורת זרה. פיטמה מעט מעט במתכונתה, כשרה -- אפילו פיטם פרס בשחרית, ופרס בין הערביים.

ח) [ט] העושה קטורת מן אחד עשר סמנין אלו, לפי משקלות אלו, כדי להריח בה, ואף על פי שלא הריח -- חייב כרת על עשייתה, אם עשה במזיד; ובשוגג, מביא חטאת קבועה: אף על פי שלא עשה המשקל כולו, אלא חצייו או שלישו, הואיל ועשה לפי משקלות אלו, חייב כרת -- שנאמר "במתכונתה לא תעשו לכם... איש אשר יעשה כמוה, להריח בה -- ונכרת, מעמיו" (שמות ל,לז-לח).

ט) [י] עשה להתלמד בה, או למוסרה לציבור -- פטור; הריח בה, ולא עשיה -- אינו חייב כרת, אלא דינו כדין כל הנהנה מן הקודש: לא חייבה תורה כרת, אלא לעושה במתכונתה להריח בה.

י) [יא] מזבח הזהב שבהיכל -- עליו מקטירין הקטורת בכל יום, ואין מקריבין עליו דבר אחר; ואם הקטיר עליו קטורת אחרת שאינה כזו, או שהקטיר עליו קטורת כזו שהתנדב אותה יחיד או רבים, או הקריב עליו קרבן, או הסיך נסך -- לוקה, שנאמר "לא תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה..." (שמות ל,ט).

יא) [יב] בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה, ולא על העגלות; ולפי ששכח דויד ונשאו על העגלות, נפרץ פרץ בעוזא. אלא מצוה לנוטלו על הכתף, שנאמר "כי עבודת הקודש עליהם, בכתף יישאו" (במדבר ז,ט).

יב) [יג] כשנושאין אותו על הכתף, נושאין פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ, ופניהם לפנים. ונזהרים, שלא יישמטו הבדים מן הטבעות: שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות -- לוקה, שנאמר "בטבעות הארון, יהיו הבדים: לא יסורו, ממנו" (שמות כה,טו).