Rambam, 3 chapters per day for Shabbos, 1 Tishrei, 5784

הלכות שמיטה ויובל פרק יב

א) המוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה -- הרי זה גואלה כל שנים עשר חודש מיום שמכר בכל עת שירצה, ואפילו ביום שמכר; וכשרוצה לפדות -- נותן כל הדמים שלקח, ואינו גורע ללוקח כלום. [ב] ואין הקרובים פודין אותה, אלא המוכר עצמו אם השיגה ידו. ויש לו למכור מנכסיו ולפדות; אבל לא ילווה ויגאל, ולא יגאל לחצאין.

ב) [ג] מת הלוקח, יפדה מיד בנו; וכן אם מת המוכר, יש לבנו לפדותה כל שנים עשר חודש. [ד] מכר לראשון, ומכר ראשון לשני בתוך השנה -- מונין לראשון: כיון ששלמה שנה לראשון, נחלט הבית ביד השני -- שהמוכר מכר לשני, כל זכות שתבוא לידו.

ג) הגיע שנים עשר חודש ולא גאלה, הרי זו נחלטת ביד הלוקח; וכן אם נתן הבית מתנה ולא גאלו כל שנים עשר חודש, הרי זה נחלט ביד זה שניתן לו מתנה.

ד) [ה] הייתה שנה מעוברת, אינו נחלט עד סופה, שנאמר "עד מלאות לו שנה תמימה" (ויקרא כה,ל), להביא חודש העיבור. [ו] מכר שני בתים, אחד בחצי אדר ראשון ואחד בראש אדר שני -- זה שמכר בראש אדר שני, כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה; וזה שמכר בחצי אדר ראשון, לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה -- מפני שירד הלוקח בחודש העיבור.

ה) [ז] הגיע יום שנים עשר חודש, ולא נמצא הלוקח לפדות ממנו -- הרי זה מניח מעותיו בבית דין, ושובר את הדלת ונכנס לביתו; ואימתיי שיבוא הלוקח, יבוא וייטול מעותיו.

ו) [ח] המקדיש בית עיר חומה, וגאלו אחר מיד ההקדש -- כיון שעלתה לו שנה משעה שנגאל מיד ההקדש ולא גאלו בעליו, נחלט ביד הגואל: שאין ההקדש חולט אלא הלוקח, שנאמר "לקונה אותו לדורותיו" (ויקרא כה,ל).

ז) [ט] מכר בית עיר חומה, והגיע יובל בתוך שנת המכר -- אינו חוזר ביובל: אלא יהיה ביד הלוקח, עד שירצה המוכר לגאול כל שנת המכר; או תימלא שנה, וייחלט.

ח) [י] המוכר בית בבתי החצרים, או בעיר שאינה מוקפת חומה כראוי -- הרי זה נגאל בכוח יפה שבדין השדות ושבדין הבתים המוקפין חומה. כיצד, אם רצה לגאול מיד -- גואל, כדין הבתים. הגיע שנים עשר חודש ולא גאל -- הרי זה גואל עד שנת היובל, כדין השדות; ובעת שגואל מחשב עם המוכר, וגורע לו מה שאכל. הגיע יובל ולא גאל -- חוזר הבית בלא דמים, כדין השדות.

ט) [יא] כל שהוא לפנים מן החומה, כגון הגינות והמרחצאות והשובכות -- הרי הוא כבתים, שנאמר "אשר בעיר" (ויקרא כה,ל). אבל השדות שבתוך העיר -- נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר, שנאמר "וקם הבית אשר בעיר" (שם), בית וכל הדומה לבית, לא השדות.

י) [יב] בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו נחלט כבתי ערי חומה; וירושלים, אין הבית נחלט בה; ובית הבנוי בחומה, אינו כבתי ערי חומה. [יג] עיר שגגותיה חומתה, או שהים חומתה -- אינה כמוקפת חומה. [יד] אין המקום נקרא ערי חומה -- עד שיהיה בו שלוש חצרות או יתר, ובכל חצר מהן שני בתים או יתר, ויקיפו אותן חומה תחילה ואחר כך יבנו החצרות בתוכו; אבל מקום שיושב ואחר כך הוקף, או שלא היו בו שלוש חצרות של שני בתים -- אינו עיר חומה: אלא בתים שבו, כבתי החצרים.

יא) [טו] אין סומכין אלא על חומה המוקפת, בשעת כיבוש הארץ. כיצד, עיר שלא הייתה מוקפת חומה בשעה שכבש יהושוע את הארץ -- אף על פי שמוקפת עתה, הרי היא כבתי החצרים; ועיר שהייתה מוקפת חומה בימי יהושוע -- אף על פי שאינה מוקפת עתה, הרי היא כמוקפת. וכיון שגלו בחורבן ראשון, בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושוע.

יב) כיון שעלה עזרא בביאה השנייה, נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותה העת -- מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שנייה, כביאתן בימי יהושוע: מה ביאתן בימי יהושוע, מנו שמיטין ויובלות, וקידשו בתי ערי חומה, ונתחייבו במעשר -- אף ביאתן בימי עזרא, מנו שמיטין ויובלות, וקידשו בתי ערי חומה, ונתחייבו במעשר.

יג) [טז] וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית, בעת שייכנסו לארץ -- יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות, שנאמר "והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירשתה" (דברים ל,ה): מקיש ירושתך, לירושת אבותיך -- מה ירושת אבותיך, אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו; אף ירושתך, אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו.

הלכות שמיטה ויובל פרק יג

א) שבט לוי -- אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהן: והערים הן שש ערי מקלט, ועליהן ארבעים ושתיים עיר; וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח, הכול ללויים.

ב) מגרשי הערים, כבר נתפרשו בתורה שהן שלושת אלפים אמה סביב -- שנאמר "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב" (במדבר לה,ד), ולהלן הוא אומר "ומדותם מחוץ לעיר את פיאת קדמה אלפיים באמה..." (במדבר לה,ה): אלף הראשונות מגרש, ואלפיים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים.

ג) ונותנין לכל עיר, בית הקבורה חוץ לתחום זה -- שאין קוברין מתיהם בתחום עריהם, שנאמר "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול חיתם" (במדבר לה,ג), לחיים ניתנו ולא לקבורה.

ד) אין עושין בערי הלויים עיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא מגרש שדה, ולא שדה מגרש -- שנאמר "ושדה מגרש עריהם, לא יימכר" (ויקרא כה,לד); [ה] ומפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא יימכר", לא ישונה -- אלא השדה והמגרש והעיר, כל אחד משלושתן כמות שהוא לעולם.

ה) וכן בשאר ערי ישראל -- אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש; [ו] ולא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה, ולא ייטע חורבתו גינה: שלא יחריבו ארץ ישראל.

ו) [ז] כוהנים ולויים שמכרו שדה משדה עריהם, או בית מבתי ערי חומה שלהן -- אין גואלין כסדר הזה: אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל, וגואלין מיד; ואם הקדישו שדה, גואלין מיד ההקדש לאחר היובל; וגואלין בתי ערי חומה כל זמן שירצו, אפילו אחר כמה שנים, שנאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב).

ז) [ח] ישראל שירש את אבי אימו לוי -- הרי זה גואל כלויים, אף על פי שאינו לוי, הואיל והערים או השדות של לויים, גואל לעולם: שדין זה תלוי במקומות אלו, לא בבעלים. [ט] ולוי שירש את אבי אימו ישראל -- אינו גואל כלויים, אלא כישראל: שלא נאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב), אלא בערי הלויים.

ח) [י] כל שבט לוי, מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא ייטלו חלק בביזה, בשעה שכובשין את הערים -- שנאמר "לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה, עם ישראל" (דברים יח,א), חלק בביזה ונחלה בארץ; וכן הוא אומר "בארצם לא תנחל, וחלק לא יהיה לך בתוכם" (במדבר יח,כ), בביזה. ובן לוי או כוהן שנטל חלק בביזה, לוקה; ואם נטל נחלה בארץ, מעבירין אותה ממנו.

ט) [יא] ייראה לי, שאין הדברים האלו אמורים, אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקוב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם; אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל -- הרי הכוהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן, ככל ישראל.

י) [יב] ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו -- מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל" (דברים לג,י).

יא) ולפיכך הובדלו מדרכי העולם -- לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" (דברים לג,יא), והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח,כ).

יב) [יג] ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם -- הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים ללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי -- אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).

שאלו, שלום ירושלים; ישליו, אוהבייך (תהילים קכב,ו).

ספר עבודה והוא ספר שמיני

הלכותיו תשע, וזה הוא סידורן: הלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, הלכות ביאת המקדש, הלכות איסורי מזבח, הלכות מעשה הקרבנות, הלכות תמידין ומוספין, הלכות פסולי המוקדשין, הלכות עבודת יום הכיפורים, הלכות מעילה.

הלכות בית הבחירה

הלכות בית הבחירה. יש בכללן שש מצוות -- שלוש מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לבנות מקדש; (ב) שלא לבנות המזבח גזית; (ג) שלא לעלות עליו במעלות; (ד) ליראה מן המקדש; (ה) לשמור את המקדש סביב; (ו) שלא להשבית שמירת המקדש. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות בית הבחירה פרק א

א) מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה, שנאמר "ועשו לי, מקדש" (שמות כה,ח); וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה, שנאמר "כי לא באתם, עד עתה, אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב,ט).

ב) כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכיבשו ושחילקו. ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים; ופרסו יריעות המשכן עליו, ולא הייתה שם תקרה. ושלוש מאות שישים ותשע שנה, עמד משכן שילה. וכשמת עלי, חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש; וכשמת שמואל, חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון, שבע וחמישים שנה.

ג) כיון שנבנה המקדש בירושלים -- נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה', ולהקריב בהן קרבן; ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המורייה שבה, נאמר "ויאמר דויד, זה הוא בית ה' האלוהים; וזה מזבח לעולה, לישראל" (דברי הימים א כב,א), ואומר "זאת מנוחתי, עדי עד" (תהילים קלב,יד).

ד) בניין שבנה שלמה, כבר מפורש במלכים; וכן בניין העתיד ליבנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר. ואנשי בית שני, כשבנו בימי עזרא -- בנוהו כבניין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.

ה) ואלו הם הדברים שהם עיקר בבניין הבית -- עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהיא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכול נקרא מקדש.

ו) ועושין במקדש שבעה כלים: מזבח לעולה ולשאר הקרבנות; וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום; וכיור וכנו, לקדש ממנו הכוהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח, משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש.

ז) ומזבח לקטורת, ומנורה, ושולחן; ושלושתן בתוך הקודש, לפני קודש הקודשים. [ז] המנורה בדרום משמאל הנכנס, ושולחן מימין שעליו לחם הפנים; ושניהם בצד קודש הקודשים מבחוץ. ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם, לחוץ.

ח) ועושין בתוך העזרה גבולין -- עד כאן לישראל, עד כאן לכוהנים; ובונים בה בתים לשאר צורכי המקדש, כל בית מהם נקרא לשכה.

ט) [ח] כשבונין ההיכל והעזרה, בונין באבנים גדולות; ואם לא מצאו אבנים, בונין בלבינים. ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית -- אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ, ואחר כך מכניסין אותן לבניין, שנאמר "אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית, אבני גזית" (מלכים א ה,לא), ואומר "ומקבות והגרזן, כל כלי ברזל -- לא נשמע בבית, בהיבנותו" (מלכים א ו,ז).

י) [ט] ואין בונין בו עץ בולט כלל, אלא או באבנים או בלבינים וסיד; אין עושין אכסדריות של עץ בכל העזרה, אלא של אבנים או לבינים. [י] ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות. ואם נעקרה אבן, אף על פי שהיא עומדת במקומה, הואיל ונתקלקלה, פסולה; ואסור לכוהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה, עד שתיקבע בארץ.

יא) ומצוה מן המובחר לחזק את הבניין, ולהגביהו כפי כוח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלוהינו" (ראה עזרא ט,ט). ומפארין אותו ומייפין כפי כוחן: אם יכולין לטוח אותו כולו בזהב, ולהגדיל במעשיו -- הרי זו מצוה.

יב) אין בונין את המקדש בלילה, שנאמר "וביום הקים את המשכן" (במדבר ט,טו), ביום מקימין, לא בלילה; ועוסקין בבניין מעלות השחר, עד צאת הכוכבים. והכול חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם -- אנשים ונשים, כמקדש המדבר; ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבניין. ואין בניין בית המקדש דוחה יום טוב.

יג) המזבח, אין עושין אותו אלא בניין אבנים; וזה שנאמר בתורה "מזבח אדמה, תעשה לי" (שמות כ,כ), שיהיה מחובר באדמה: שלא יבנוהו לא על גבי כיפין, ולא על גבי מחילות. וזה שנאמר "ואם מזבח אבנים" (שמות כ,כא) -- מפי השמועה למדו שאינו רשות, אלא חובה.

יד) כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן, כסכין של שחיטה -- הרי זו פסולה לכבש ולמזבח, שנאמר "אבנים שלמות תבנה, את מזבח ה'" (דברים כז,ו). ומהיכן היו מביאין אבני מזבח, מבתולת הקרקע: חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובניין, ומוציאין ממנו האבנים, או מן הים הגדול; ובונין בהן.

טו) וכן אבני ההיכל והעזרות, שלמות היו. [טו] אבני היכל ועזרות שנפגמו, או שנגממו -- פסולות; ואין להן פדיון, אלא נגנזין.

טז) כל אבן שנגע בה הברזל -- אף על פי שלא נפגמה, פסולה לבניין המזבח ובניין הכבש: שנאמר "כי חרבך הנפת עליה, ותחללה" (שמות כ,כא). והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש -- לוקה, שנאמר "לא תבנה אתהן גזית" (שם); והבונה אבן פגום, עובר בעשה.

יז) [טז] אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל, אחר שנבנית במזבח -- אותה האבן פסולה, והשאר כשרות. ומלבנין את המזבח פעמיים בשנה, בפסח ובחג; וכשמלבנין אותו, מלבנין אותו במפה, אבל לא בכפיס של ברזל, שמא ייגע באבן ויפסול.

יח) [יז] אין עושין מדרגות למזבח, שנאמר "לא תעלה במעלות, על מזבחי" (שמות כ,כב): אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח, מתמעט ויורד מראש המזבח עד הארץ; והוא הנקרא כבש. והעולה במעלות על המזבח, לוקה.

יט) וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח, או מכל ההיכל, או מבין האולם ולמזבח, דרך השחתה -- לוקה, שנאמר "וניתצתם את מזבחותם... לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד).

כ) [יח] המנורה וכליה, והשולחן וכליו, ומזבח הקטורת וכל כלי שרת -- אין עושין אותן אלא מן המתכות בלבד; ואם עשו אותן של עץ או עצם או אבן או של זכוכית, פסולין. [יט] היו הקהל עניים, עושין אותן אפילו של בדיל; ואם העשירו, עושין אותן זהב: אפילו המזרקות והשפודין והמגרפות של מזבח העולה, והמידות -- אם יש כוח בציבור, עושין אותן של זהב; אפילו שערי העזרה, מחפין אותן זהב, אם מצאה ידם.

כא) [כ] אין עושין כל הכלים מתחילתן, אלא לשם הקודש; ואם נעשו מתחילתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה. וכלי גבוה -- עד שלא נשתמש בהן גבוה, רשאי להשתמש בהן הדיוט; ומשנשתמש בהן גבוה, אסורין להדיוט. אבנים וקורות שחצבן לשם לבית הכנסת, אין בונין אותן בהר הבית.