Jewish Content

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תרומות פרק ב

א) כל אוכל אדם, הנשמר, שגידוליו מן הארץ -- חייב בתרומה; ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכוהן, שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תיתן לו" (דברים יח,ד): מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר "דגנך" -- אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה. וכן במעשרות.

ב) הכרשינין -- אף על פי שאינן מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון -- חייבין בתרומה ומעשרות. הסיאה והאיזוב והקורנית שזרען מתחילה לאדם, חייבין במעשר; וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה -- אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין, פטורין: שמחשבת חיבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר -- אם הייתה חצר המשמרת פירותיה, הרי אלו חייבין: שסתמן לאדם. ואם אינה משמרת, פטורין.

ג) זירעוני גינה שאין נאכלין, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן -- פטורין מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן אוכל; אבל הקצח, חייב בתרומה ומעשרות.

ד) תמרות של תלתן, ושל חרדל, ושל פול הלבן, ושל צלף, והקפרסין של צלף -- פטורין מפני שאינן פרי. במה דברים אמורים, בשזרען לזרע; אבל זרען לירק, הרי אלו חייבין. וכן האבייונות של צלף חייבין, מפני שהן פרי.

ה) כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור מן התרומה ומן המעשרות; זרעה לירק, מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע. וכן השבת שזרעה לזרע, ירקה פטור; זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק, ואינה מתעשרת זירים; זרעה לזירים, מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק. וכן השחליים והגרגיר שזרען לזרע, מתעשרין זרע וירק. כיצד מתעשרין לזרע ולירק, שאם ליקט הירק לאוכלו, מפריש תרומה ומעשרות ואחר כך יאכל; וכשייבש ויאסוף הזרע שלו, מפריש מן הזרע.

ו) הירקות -- אף על פי שהן מאכל אדם, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם: לפי שנאמר במעשר "תבואת זרעך" (דברים יד,כב), תבואה וכיוצא בה; אבל הירקות אינם בכלל התבואה. וכן ייראה לי, שהוא הדין בתרומה -- שהרי נאמר בה "דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח,ד), כל הדומה לאלו; אבל תרומת הירק, מדבריהם כמעשר.

ז) אין מפרישין תרומה ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ, ואפילו במקומות שאמרנו שמפרישין בהן מעשרות. וכן ירק הבא מחוצה לארץ לארץ -- אף על פי שיש עפר בעיקריהן, הרי זה פטור ולא גזרו עליו.

ח) התבואה והקטנית שזרען לירק -- בטלה דעתו אצל כל אדם, והירק שלהן פטור; והזרע, חייב בתרומה ומעשרות.

ט) [ח] התלתן -- אף על פי שאינן אוכל אדם כשיקשו, הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן -- הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות.

י) [ט] ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות -- הלקט והשכחה והפיאה והפרט והעוללות, אפילו העמיד מהן כרי. ואם עשה מהן גורן בשדה, הוקבעו למעשרות, ומפריש מהן תרומה ומעשרות; אבל אם עשה הגורן בעיר, פטורין -- שהרי קול יש להן, והכול יודעין שהן לקט או שכחה או פיאה. [י] הלקט והשכחה והפיאה של גוי חייבין בתרומה ומעשרות, אלא אם כן הפקיר.

יא) וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש, פטורין מן התרומה ומן המעשרות; ומניין יודע, כל שזורעה ומצמחת, בידוע שהביאה שליש. עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש, אינה תרומה.

יב) [יא] וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקיר הכול; אבל הזורע שדה הפקר, חייב בתרומה ומעשרות.

יג) [יב] הפקיר קמה וזכה בה, ועבר והפריש ממנה תרומה -- הרי זו תרומה; אבל אם הפקיר שיבולים וזכה בהן, ועבר והפריש מהן תרומה -- אינה תרומה. וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב, אינה תרומה; וכן במעשרות.

יד) דברים שאין דרכן של רוב בני אדם לזרוע אותן בגינות ובשדות, אלא חזקתן מן ההפקר -- הרי הן פטורין מן התרומה ומן המעשרות: כגון השום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריס הקלקי, ועדשים המצרייות, וכיוצא בהן.

טו) [יג] נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב, כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק, ועינבי עוללות בעינבי בציר -- אם יש לו פירות אחרות, מוציא על החייב לפי חשבון; ואם אין לו אלא אלו, מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכול, וכאילו הכול חייב בתרומה, ומפריש מעשר ראשון ושני, לפי חשבון דבר החייב.

טז) [יד] התרומה לכוהן, בין טמאה בין טהורה: אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש, הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכוהן, שנאמר "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח), אחת טמאה ואחת טהורה. הטהורה, נאכלת לכוהנים. והטמאה, ייהנו בשריפתה: אם היה שמן, מדליקין אותו; ואם היה דגן וכיוצא בו, מסיקין בו את התנור.

יז) [טו] וכן תרומת מעשר, אם נטמאת, או נטמא המעשר, מפרישין אותה בטומאה; וניתנת לכוהן ליהנות בשריפתה. [טז] וכל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר, מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצוות, כמו שביארנו בברכות.

יח) [יז] אין מוציאין תרומה מהארץ לחוצה לארץ, אפילו טמאה. ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. ואם הביא, הרי זו לא תיאכל, מפני שהיא טמאה בארץ העמים; ולא תישרף, שלא יאמרו ראינו תרומה שלא נטמאה נשרפת; ולא תחזור לחוצה לארץ, שמא יאמרו מוציאין תרומה לחוצה לארץ: אלא מניחין אותה עד שתיטמא טומאה ידועה לכול, או עד שיבוא ערב הפסח אם הייתה חמץ -- ותישרף.